מערכת חדשנות לאומית

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס בנושא חדשנות בת קיימא באוניברסיטת אלגרבה בפארו פורטוגל. הכנס היה מוצלח וההרצאות מעניינות. עבורי היה זה הביקור הראשון מזה חמש שנים ומעבר לכנס התעניינתי בשני היבטים – המצב הכלכלי העכשווי ואווירת החדשנות בפורטוגל.
אחת הפרזנטציות דנה במדיניות הנפקת חברות הבת מהאוניברסיטה. היה מעניין להשוות את הפעילות של חברת היישום של האוניברסיטה לזאת של חברת יישום בישראל. היחידה האחראית על מסחור הידע באוניברסיטה בפורטוגל, נדרשת לתחרות חדשנות על מנת לקבל מספיק פרויקטים. לאחר מכן החברה מאמנת את צוות הניהול של הפרויקטים ובעקבות זאת מסייעת לפרויקט לגייס השקעה, מארחת אותו במבנה דמוי חממה (תמורת תשלום) וכשהפרויקט מוכן לפעול כחברה עצמאית משגרת אותה לעולם הרחב. היחידה אינה מחזיקה במניות מחברת ההזנק. כמובן ששיטה זאת מגבילה את יכולת היחידה לייסד חברות הזנק.
חברת היישום הישראלית מקבלת רעיונות לחברות הזנק מהמדענים באוניברסיטה, על החברה לסנן את הרעיונות, לגייס מוביל עסקי ולתת לו לגייס את ההשקעה, או לסייע לחברה החדשה להיכנס לחממה טכנולוגית. חברת היישום מחזיקה במניות ובאם אפשר גם מעבירה את הידע ברישיון. לכן תיאורטית חברת היישום הישראלית יכולה להזניק חברות ללא הגבלה.
מדוע קיים הבדל כזה בשיטות העבודה של החברות? לתשובה הברורה שני חלקים: מצד אחד הנטייה הטבעית למסחר רעיונות שהיא גבוהה יותר בישראל; מצד שני התשתית היותר מגוונת, חממות טכנולוגיות, קרנות הון סיכון, וכלי עזר נוספים הנפוצים יותר בישראל והמאפשרים לחברת היישום להתמקד בפעילות הראשית שלה.
הנטייה הטבעית מטעה – היא טבעית רק בחלקה. רובה נובע מהתרבות המקומית ומהחינוך. עידוד האינדיבידואליות, חשיבה חופשית פתרונות לא שגרתיים היה דומיננטי בחרה הישראלית מתחילתה. התרבות מאופיינת בהערצה ליכולת האלתור בניגוד לתכנון, וביכולת לתת את כל מה שיש לך על מנת להגיע לתוצאה.פורטוגל העדיפה קונפורמיות וסדר, דיוק ותכנון.
אם נחזור בזמן לסוף שנות השמונים, נמצא ישראל שלא שונה בהרבה מפורטוגל של היום. מעט יזמים, תשתית תומכת קטנה וכדומה, מכאן שהשינוי של המערכת הפורטוגזית לאחת הדומה לישראלית של היום ניתן לביצוע. כיצד?
אציע את הדרך הבאה:
חשוב לזכור שיצירת תשתית חדשנות דורשת כמות מספקת של פרויקטים בתהליך, אחרת תיצר תחושת אי-התאמה העלולה להוביל לתוצאות שליליות. אם תיצור 100 קרנות הון סיכון שלא יהיו להן מספיק פרויקטים טובים למימון, אי היכולת להחזיר את ההשקעה תבטיח שיקח זמן רב מאוד לסקטור הון הסיכון להתאושש. לכן אין טעם להעתיק מערכות שלמות אלא לתת להן להתפתח. בשלב הראשון יש ליצור את הביקוש, לחנך לחדשנות, לעודד יצירת פרויקטים, ורק לאחר מכן להזמין את "כלי" העזר או לבנות אותם לפי הצורך.
איזה סוג חינוך? כיצד לבצע זאת?
על כך בפוסט הבא......

כינוס איטלקי ישראלי בנושא העברת טכנולוגיה

בתאריכים 23-24 לנובמבר נערך בתל-אביב כנב דו-לאומי איטלקי ישראלי בנושא העברת טכנולוגיה. האירוע היה מעניין במיוחד.
הכנס נפתח (לאחר הנאומים הפוליטיים) בדיון לגבי העברת טכנולוגיה – מהמעבדה לתעשייה. הרכב הפנל היה מעניין במיוחד. את הצד הישראלי ייצגו מנהלים מחברות היישום של האוניברסיטאות (ידע, רמות, בר-אילן R&D וBGנגב), בעת שהצד האיטלקי יוצג על ידי מנהלי מכוני מחקר לאומיים ( ISS, ISA, CNR, ENEA ועוד).
היו הבדלים נוספים בין שני המודלים הלאומיים שהוצגו. למרות שהגופים הישראלים שיוצגו על ידי חברות היישום היו קטנים בדרך כלל מהגופים הלאומיים האיטלקיים, הרי שהישראלים הראו מספרי גבוהים יותר של המצאות מדווחות, הגשת בקשות לפטנטים ופטנטים מאושרים. כמו כן נראה כי החברות הישראליות היו פעילות תקופה ארוכה יותר מאשר הגופים האיטלקיים.
הבדל מעניין נוסף היה בכך שבעוד שהגופים האיטלקיים הם ציבוריים והנתונים לגבי ביצועיהם הם נחלת הכלל, חברות היישום הישראליות הן פרטיות וביצועיהן חסויים. בכנס הייתה הזדמנות לקבל נתונים סטטיסטיים לגבי הבקשות ומסחור הידע שלהן.
הארגונים האיטלקיים הציגו בגאווה את נתוני חברות ההזנק שיסדו, בעוד שהחברות הישראליות הראו נטייה לרישוי ברמה דומה להשקת חברות בנות. מנכ"ל ידע אף הביע העדפה לרישוי על פני חברות הזנק. למרות שהעליתי שאלה בנוגע למהות ההעדפה, הנושא הוטה לפני שדר' נייברג הספיק לענות. לממשלות וגופי ממשל אירופאים העדפה ברורה להשקת חברות חדשות. פעילות זאת מאפשרת לכמת בבירור את תרומת פעילות העברת הידע ליצירת מקומות עבודה. ברישוי לחברות בינוניות וגדולות קשה לקשר גידול בתעסוקה להעברת טכנולוגיה. לכן מסיבות פוליטיות, יצירת מקומות עבודה על ידי השקת חברות חדשות עדיפה.