מערכת חדשנות לאומית

בשבוע שעבר השתתפתי בכנס בנושא חדשנות בת קיימא באוניברסיטת אלגרבה בפארו פורטוגל. הכנס היה מוצלח וההרצאות מעניינות. עבורי היה זה הביקור הראשון מזה חמש שנים ומעבר לכנס התעניינתי בשני היבטים – המצב הכלכלי העכשווי ואווירת החדשנות בפורטוגל.
אחת הפרזנטציות דנה במדיניות הנפקת חברות הבת מהאוניברסיטה. היה מעניין להשוות את הפעילות של חברת היישום של האוניברסיטה לזאת של חברת יישום בישראל. היחידה האחראית על מסחור הידע באוניברסיטה בפורטוגל, נדרשת לתחרות חדשנות על מנת לקבל מספיק פרויקטים. לאחר מכן החברה מאמנת את צוות הניהול של הפרויקטים ובעקבות זאת מסייעת לפרויקט לגייס השקעה, מארחת אותו במבנה דמוי חממה (תמורת תשלום) וכשהפרויקט מוכן לפעול כחברה עצמאית משגרת אותה לעולם הרחב. היחידה אינה מחזיקה במניות מחברת ההזנק. כמובן ששיטה זאת מגבילה את יכולת היחידה לייסד חברות הזנק.
חברת היישום הישראלית מקבלת רעיונות לחברות הזנק מהמדענים באוניברסיטה, על החברה לסנן את הרעיונות, לגייס מוביל עסקי ולתת לו לגייס את ההשקעה, או לסייע לחברה החדשה להיכנס לחממה טכנולוגית. חברת היישום מחזיקה במניות ובאם אפשר גם מעבירה את הידע ברישיון. לכן תיאורטית חברת היישום הישראלית יכולה להזניק חברות ללא הגבלה.
מדוע קיים הבדל כזה בשיטות העבודה של החברות? לתשובה הברורה שני חלקים: מצד אחד הנטייה הטבעית למסחר רעיונות שהיא גבוהה יותר בישראל; מצד שני התשתית היותר מגוונת, חממות טכנולוגיות, קרנות הון סיכון, וכלי עזר נוספים הנפוצים יותר בישראל והמאפשרים לחברת היישום להתמקד בפעילות הראשית שלה.
הנטייה הטבעית מטעה – היא טבעית רק בחלקה. רובה נובע מהתרבות המקומית ומהחינוך. עידוד האינדיבידואליות, חשיבה חופשית פתרונות לא שגרתיים היה דומיננטי בחרה הישראלית מתחילתה. התרבות מאופיינת בהערצה ליכולת האלתור בניגוד לתכנון, וביכולת לתת את כל מה שיש לך על מנת להגיע לתוצאה.פורטוגל העדיפה קונפורמיות וסדר, דיוק ותכנון.
אם נחזור בזמן לסוף שנות השמונים, נמצא ישראל שלא שונה בהרבה מפורטוגל של היום. מעט יזמים, תשתית תומכת קטנה וכדומה, מכאן שהשינוי של המערכת הפורטוגזית לאחת הדומה לישראלית של היום ניתן לביצוע. כיצד?
אציע את הדרך הבאה:
חשוב לזכור שיצירת תשתית חדשנות דורשת כמות מספקת של פרויקטים בתהליך, אחרת תיצר תחושת אי-התאמה העלולה להוביל לתוצאות שליליות. אם תיצור 100 קרנות הון סיכון שלא יהיו להן מספיק פרויקטים טובים למימון, אי היכולת להחזיר את ההשקעה תבטיח שיקח זמן רב מאוד לסקטור הון הסיכון להתאושש. לכן אין טעם להעתיק מערכות שלמות אלא לתת להן להתפתח. בשלב הראשון יש ליצור את הביקוש, לחנך לחדשנות, לעודד יצירת פרויקטים, ורק לאחר מכן להזמין את "כלי" העזר או לבנות אותם לפי הצורך.
איזה סוג חינוך? כיצד לבצע זאת?
על כך בפוסט הבא......

מלכר יותר מוסרי מגוף למטרות רווח - ויקפדיה מול רשתות חברתיות

בתחילת השנה האזרחית התפרסמו תוצאות הגיוס מהציבור שערכה ויקיפדיה העולמית (16 מיליון דולר מהציבור מהם 285 אלף ₪ מישראל). בניגוד לגופים אחרים המגייסים השקעות מגופים פרטיים או מוסדיים או מהציבור באמצעות הנפקות, ויקיפדיה גייסה תרומות מהציבור. התמורה היחידה שהציבור קיבל היא המשך הפעילות של ויקיפדיה ללא מסחור וללא פרסומות.
בעוד שלכאורה אין בכך חידוש. גופים רבים, שאינם פועלים למטרות רווח אלא לרווחת הציבור, מגייסים תרומות (רוטרי בת חפר) בערבי גאלה, בגיוס אקטיבי מתרומות, מכירות יד-שנייה, הגרלות, או אפילו פשוט בפניה לצבור לתרום (שירותרום, אילן, ועוד).
אולם במבט מקרוב מתגלים מספר הבדלים. ה גיוסים שלמעלה לרוב מוגבלים גיאוגראפית למדינה או איזור, ומבוצעים פיזית, באיסוף אקטיבי. הם פונים לקהל יעד מקומי, עם עניין לטווח הקצר. ויקיפדיה פנתה לקהל עולמי, ניהלה את כל המסע שלה ברשת ללא, ואפשרה לכל העולם להצטרף ולתמוך בה. מבחינה זאת, אנו רואים כאן גיוס כלל עולמי ברשת.
נקודת הניתוח עד כה הייתה בהשוואה לגופים ללא מטרות רווח. אבל למעשה את הויקיפדיה ניתן לסווג גם כנותן שירותים ברשת. כנותן שירותים ברשת יכולה ויקיפדיה לגבות תשלום כלשהו עבור השירותים שלה. אכן זה היה מסבך את מודל הפעילות שלה כיוון שהיא ניזונה מהמשתמשים לא פחות משהיא מזינה אותם, הרי הם אלו שמעלים תכנים, אבל ניתן היה למצוא מודל שבו התשלום מדורג על פי התרומה לכתיבה. מודל אחר המוכר לנו מגופים הפועלים ברשת והנותנים שירותים הוא פתיחת השימוש לפרסום. כאן ניתן לייצר הכנסות אמיתיות, שאינן תלויות ברצון הטוב של ציבור התורמים אלא רק בכמות השימוש. בדרך זאת יכלו המייסדים של ויקיפדיה להתעשר – ראו מה קורה ברשתות חברתיות מצליחות.
רשתות חברתיות גם הן משתמשות בתכנים שמעלים המשתמשים, בקשרים שהמשתמשים יוצרים, ואף בתת-קבוצות לפי סיווגים שיצרו המשתמשים. הרשתות מעניקות שירות לציבור, אולם בניגוד לויקיפדיה הוא בא עם תג מחיר – הפרסומות, חלקים ממוסחרים ועוד. הפעילות הממוסחרת מייצרת ערך נקוב לרשת ומאפשרת לבעליה / מפעיליה להתעשר.
האם יש בעיה אתית בהבדלים שבין שני המודלים? לכאורה אין דבר פסול בלתת שירות ללא תשלום, כשהתשתית ממומנת על ידי פרסומות (מה קורה בטלביזיה המסחרית עשרות שנים?). האם גוף המגדיר עצמו כגוף ללא-מטרת רווח והמגייס תקציב לפעילות על ידי תרומות מהציבור, מוסרי יותר מגוף שאינו גובה תשלום עבור השירות אבל ממן את הפעילות מפרסום?
האם התגובה שלנו או התחושה שלנו נובעת מערכן העצום של הרשתות החברתיות? הכוח שהן מייצגות? האם יש לנו חשש כי עצם היות הרשתות גופים עסקיים המגלגלים הון, ובעלי כוח והשפעה שהן עלולות לנצל זאת לרעה?
האם גופים המגייסים כסף מן הציבור ללא-כוונת רווח מוסריים יותר? האם אנו בטוחים יותר בכוונותיהם?
האם, בעולם קפיטליסטי, מונע על ידי שיקולי כלכליים, אין סתירה בין בטחון בכוחות השוק ש"יסדרו" את העניינים, יבטיחו שירות הולם, ואיכות לאורך טווח, לבין פקפוק במוסריות של גופים אלו והעדפה מוסרית לגופים שאינם מונעים על ידי רווח?
כפי שכתוב למעלה המטרה של הבלוג היא להעלות שאלות – לא לתת להן מענה.