אתמול היה לי הכבוד להשתתף בטקס חתימה הסכם לשיתוף פעולה בין המועצה האזורית עמק-חפר, שבה אני משמש כחבר מועצה, לבין הפרובינציה של היאלונג'יאנג בסין. ההסכם דומה לברית ערים תאומות ומהווה שלב ראשוני במערכת היחסים בין שני האזורים. ההסכם כמובן הוא מחווה יפה ויוצר רצון טוב - במיוחד אם עוצרים לחשוב על חילופי משלחות וההזדמנות לנסיעות. אבל בעולם המעשי שבו אנו חיים, מה המשמעות האמיתית של הסכם כזה?
ברמה האזורית אין להסכם מסוג זה משמעות רבה, יש תרומות לפרויקטים, קשרים בין מוסדות וגפים שונים באזורים ומשלחות מסוגים שונים - פוליטיות, חינוכיות ופעילויות דומות. אבל למה עוד ניתן לצפות כאשר ברמה האזורית השלטון מוגבל בהיקף הפעילויות, התקציב והסמכות לפעול?
האם יתכן ליצור יתרון משמעותי באמצעות שיתוף הפעולה בין האזורים?
האיחוד האירופי חושב שכן, ומבין שהשיתוף דורש עידוד - וזאת באמצעים פיננסיים.תפיסת האיחוד מבוססת על ההנחה כי מלבד יתרונות במסחר בין האזורים, ניתן למצוא שיעורים אמיתיים שאזורים יכולים ללמוד זה מזה, והיכולים להוביל לשיפור כלכלי אצל המשתתפים.
המפתח הוא במציאת האמצעים שיאפשרו לאזור קטן יחסית ויזמי ללמוד וללמד אזור גדול משמעותית הפעול בסדר גודל אחר. התשובה היא כנראה ביצירת תקשורת אינטנסיבית ומתמשכת בין שני האזורים - בוגמת ועדה משותפת שתאפיין את תחומי השת"פ, תקצה את המשאבים ותתכנן את הפעילות העתידית. הנושאים לשיתוף הפעולה ישתנו עם הזמן ולכן רק תקשורת מתמשכת תאפשר שיתוף פעולה ארוך טווח. למרות שנראה כאילו המרחק עשוי להיות בעייתי לקיום התקשורת, הרי שבטכנולוגיה הקיימת, לאחר מפגש ההיכרות הראשוני שנעשה, יכולים נציגים משני האזורים להמשיך את הקשר אלקטרונית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה