פיתוח אזורי - שיתוף פעולה בין אזורים

אתמול היה לי הכבוד להשתתף בטקס חתימה הסכם לשיתוף פעולה בין המועצה האזורית עמק-חפר, שבה אני משמש כחבר מועצה, לבין הפרובינציה של היאלונג'יאנג בסין. ההסכם דומה לברית ערים תאומות ומהווה שלב ראשוני במערכת היחסים בין שני האזורים. ההסכם כמובן הוא מחווה יפה ויוצר רצון טוב - במיוחד אם עוצרים לחשוב על חילופי משלחות וההזדמנות לנסיעות. אבל בעולם המעשי שבו אנו חיים, מה המשמעות האמיתית של הסכם כזה?
ברמה האזורית אין להסכם מסוג זה משמעות רבה, יש תרומות לפרויקטים, קשרים בין מוסדות וגפים שונים באזורים ומשלחות מסוגים שונים - פוליטיות, חינוכיות ופעילויות דומות. אבל למה עוד ניתן לצפות כאשר ברמה האזורית השלטון מוגבל בהיקף הפעילויות, התקציב והסמכות לפעול?
האם יתכן ליצור יתרון משמעותי באמצעות שיתוף הפעולה בין האזורים?
האיחוד האירופי חושב שכן, ומבין שהשיתוף דורש עידוד - וזאת באמצעים פיננסיים.תפיסת האיחוד מבוססת על ההנחה כי מלבד יתרונות במסחר בין האזורים, ניתן למצוא שיעורים אמיתיים שאזורים יכולים ללמוד זה מזה, והיכולים להוביל לשיפור כלכלי אצל המשתתפים.
המפתח הוא במציאת האמצעים שיאפשרו לאזור קטן יחסית ויזמי ללמוד וללמד אזור גדול משמעותית הפעול בסדר גודל אחר. התשובה היא כנראה ביצירת תקשורת אינטנסיבית ומתמשכת בין שני האזורים - בוגמת ועדה משותפת שתאפיין את תחומי השת"פ, תקצה את המשאבים ותתכנן את הפעילות העתידית. הנושאים לשיתוף הפעולה ישתנו עם הזמן ולכן רק תקשורת מתמשכת תאפשר שיתוף פעולה ארוך טווח. למרות שנראה כאילו המרחק עשוי להיות בעייתי לקיום התקשורת, הרי שבטכנולוגיה הקיימת, לאחר מפגש ההיכרות הראשוני שנעשה, יכולים נציגים משני האזורים להמשיך את הקשר אלקטרונית.

חממות טכנולוגיות - הסיפור העצוב

תוכנית החממות הטכנולוגיות הישראלית שהחלה בראשית שנות התשעים כתוכנית שמטרתה לסייע בקליטת מדענים ואנשי טכנולוגיה שעלו מבריה"מ הייתה הצלחה גדולה מבחינה זאת. החממות סייעו בקליטת מדענים עולים בעבודה במקצועם וכן בעלייתן ופריחתן של חברות ההזנק הישראליות. אולם מבחינה אחת נכשלו החממות - המעבר לעצמאות כלכלית.
בתחילת הדרך הייתה סברה כי החממות ימכרו את אחזקותיהן בחברות ההזנק שבתוכן, בין אם בהנפקה לציבור, או במסגרת עסקת רכישה, וישתמשו בכספים למימון הפעילות של החממות עצמן ולספק רווחים לשותפים בחממות - התחזית לא התגשמה.
בשנת 2003 נערך שינוי במבנה החממות, שנקרא המעבר להפרטה, שבו ניתנו לחממות יחד עם הדרישה למציאת משקיעים, הלוואות מימון מטעם המדע"ר. הלוואות אלו היו אמורות לאפשר לחממות לפעול יחד עם ההשקעות לתקופה של 6-7 שנים עד שיוכלו לממן עצמן ממכירת החברות שבתוכן או שבגרו ויצאו מהחממות.
ההערכה הייתה שלאחר משבר ההי-טק של 2000-2002 יוכלו החממות למכור את אחזקותיהן או להנפיקן בצורה רווחית ולאחר שיחזירו את ההלוואות יוכל המדע"ר להתמקד במימון פרויקטים. יותר מ 80 מיליון ש"ח ניתנו כהלוואות בשנת 2003 ועד עתה (7 שנים מאוחר יותר) פחות מ15 מיליון ש"ח הוחזרו. כידוע השווקים לא ממש התאוששו והיה משבר עולמי חדש ב2008 שנמשך עד היום ומפריע לביצוע עסקאות רכש גדולות. אבל כל ההסברים לא פותרים את הבעיה.
בפני האוצר עומדת האפשרות לממש את המניות שהועברו כעירבון - לא בטוח שמכירה במצב נוכחי של השוק תאפשר החזר הוגן, ומה הנזק לטווח ארוך שיגרם. מצד שני האוצר יכול לשבת על המניות ולחכות להתאוששות - שינוי במצבת ההכנסות ויתכן שנזק נוסף מבחינת מימון פעילויות דומות בטווח הארוך.
אם מצרפים את הבעיה החדשה הזאת לקשיי הגיוס של קרנות הון הסיכון הישראליות בתקופה האחרונה נראה כי שניים מעמודי התמיכה הראשיים של החדשנות בישראל הוכו קשות. היתכן שזה הכול?
החשש לטווח הארוך הוא שיתכן ובדומה לביקורת שהוטחה בקרנות הון הסיכון כי הן מעודדות מכירה בזול ומהר של החברות שבמימונן, וכי הן גורמות ליציאה מהארץ של גורמי תעסוקה, הלחץ להחזר כספי יגרום לחממות להתנהג בצורה הדומה לקרנות הון הסיכון.
באם יתממש החשש, החממות שבמקור נועדו לקלוט עולים על ידי תעסוקה, יהפכו לגורמים המקטינים תעסוקה עקב יצוא חברות וידע.
מבחינתי שורש הבעיה הוא לא במצב הכלכלי העולמי, אלא רק מובלט על ידו. שורש הבעיה הוא בתפיסה של סוג החברות שהחממות מארחות, והכיוון שאליו על החברות הללו לשאוף להגיע. בתחילת שנות התשעים ניהלתי חברה בחממה טכנולוגית במימון המדע"ר. פיתחנו דור ראשון של מוצרים והתחלנו למכור אותם בשוק. קיבלנו אזהרה כי אם נערוך מכירות בקנה מידה מסחרי יקטן המענק שלנו ממנהלת החממות בהיקף מתאים. נטשנו את המכירות ועברנו לפיתוח הדור השני.
התפיסה לדעתי צריכה להיות שעל החברות היוצאות מהחממה להיות חברות עצמאיות או לקראת עצמאות ועם יכולת, אפילו חלקית של קיום עצמאי. חברות כאלו יהיו בעלות נוכחות בשוק ולכן יהיה להן ערך גבוה יותר למכירה או להנפקה. גם אם לא ימכרו או יונפקו הן יוכלו לחלק חלק מהרווחים בטווח זמנים מתקבל על הדעת וליצר בכול אחת מהדרכים הללו הכנסה לחממה.
בעוד מדינות אחרות באות ללמוד ולהעתיק את מודל החדשנות הישראלי - כדאי אולי שאנחנו נלמד מהמודל המתערער שלנו ונשפר אותו - והפעם לטובתנו.

פוסט ראשון - הצהרת כוונות

בכתיבת הבלוג הזה בכוונתי לכתוב דעות, תוצאות מחקר ורעיונות כלליים לגבי נושאי פיתוח עסקי, הזדמנויות עסקיות וכדומה. הבלוג אינו מיועד לשמש כתשתית לפרסום מדעי - מחקרי, אלא לשמש כתשתית לפרסום מדעי - מעשי.

העיסוק המרכזי שלי מבחינה מחקרית ומעשית הוא חדשנות ובמיוחד חדשנות פתוחה. המונח חדשנות פתוחה Open Innovation בא לציין את אותה החדשנות שהארגון מאמץ מהסביבה: חברות אחרות, אקדמיה, יועצים וכדומה, בניגוד לחדשנות פנימית הנובעת מתוך הארגון.

החדשנות הפתוחה היא מונח קליט ונפוץ באיחוד האירופי. מבחינה זאת יש לזכור כי האיחוד האירופי המעוניין מאוד בשימור התחרותיות של החברות הקטנות והבינוניות שלו נתקל בקשיים רבים עקב מבנה האוכלוסייה של החברות הקטנות והבינוניות של האיחוד. אנחנו רגילים לראות בחברות הקטנות והבינוניות בארץ חברות הזנק, חברות בתחילת דרכן שהגודל מהווה מדד מסוים להצלחתן אבל גם מדד למשך הזמן שחלף מאז הקמתן. באיחוד האירופי הרוב המוחלט של החברות הללו ( ברוב הארצות יותר מ80%) הן חברות ותיקות ויציבות בסקטורים מסורתיים שאינם עתירי ידע או טכנולוגיה. בספרד ובאיטליה לדוגמה יש יותר משלושה מיליון חברות כאלו כשלמעלה מ90% מהן אינן חברות הזנק או חברות עתירות טכנולוגיה.

קל להבין שהמנגנונים שפותחו בארץ לסייע לחברות קטנות ובינוניות אינם מתאימים באופן גורף למדינות שאוכלוסית החברות בגודל זה אצלם שונה במהותה מאצלנו.

מאידך, בשנים האחרונות החל התמ"ת בארץ לפתח פעילויות עבור תעשיות מסורתיות על מנת לסייע להן. שינוי זה במדיניות המשרד מהתמקדות מלאה בתעשיות עתירות הידע וההכרה בצורך לתמוך בתעשיות המסורתיות יקרב אותנו יותר אל הנעשה באירופה מהבחינה הזאת.

יש לזכור כי באירופה, והכוונה לאיחוד האירופי ולחברות בו, יש ברמה האדמיניסטרטיבית, וכן בתחומי המחקר הרלבנטי הערכה להישגים וליכולות הישראליות מבחינת חדשנות. מעבר לכל הדעות הפוליטיות, והמאבקים הפוליטיים, ישנה הכרה כי ישראל הקטנה הצליחה להגיע להשגים מבחינת חדשנות, מבחינת עידוד סקטורים מבוססים של ידע ומו"פ, ומבחינת השקעות הון סיכון שהאיחוד האירופי לא הצליח. המודל הישראלי מהווה מקור למחקר והתעניינות - מתוך רצון להבין ולחקות את המודל.

רק בשבוע שעבר הייתה בארץ משלחת של 25 נציגי חברות ממשל וגופי מחקר מפינלנד שהגיעה לארץ, על מנת לבדוק הזדמנויות לשיתופי פעולה, לקשור קשרים ולהבין כיצד עובדת השיטה שלנו. הפינים שהגיעו רואים בנו דוגמה רלבנטית עבורם כיוון שמבחינת הגודל היכולת להגיע למשאבים והקשר לסביבה המידית יש דימיון רב בין המדינות. מה ניתן ללמוד בהשואות בן ארצות נראה בעתיד.

על כך בפוסט הבא.